ב 15 לנובמבר 1983 הכריזה צפון קפריסין על עצמאות והשם הוא "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין"
ביום השנה ל"הכרזת העצמאות החד צדדית", תלמידי התיכון של מוסדות החינוך הקפריסאים וצעירי ניקוסיה קוראים לטורקיה לסיים את כיבוש של 37% מקפריסין .
המסר להצטרף ב- 15 בנובמבר 2019 עבר ברשתות החברתיות וקרא לנוער להגיע למעבר הגבול בניקוסיה בכדי להפגין עבור :
- קפריסין חופשית ומאוחדת לטובת כל הקפריסאים.
- ביטול הצהרת העצמאות החג צדדית של הצפון
- סיום הכיבוש הטורקי של 37% מהאי ו 57% מקו החוף.
- נסיגת הכוחות הטורקיים הכובשים מקפריסין.
- סיומה של מערכת הערבויות המיושנת שהכשילה את קפריסין בעבר.
כיצד נראה כיבוש אמיתי - המקרה ההיסטורי של צפון קפריסין
ב- 15 ביולי 1974 ביצעה החונטה הצבאית השלטת של יוון יחד עם חבורת קצינים קפריסאים הפיכה להפלת ממשלת קפריסין שנבחרה באופן דמוקרטי. ב-20 ביולי פלשה טורקיה לקפריסין תוך כדי שימוש בהפיכה כתירוץ ובטענה כי יש כוונה להחזיר את הסדר החוקתי ולהגן על הטורקים בצפון האי. במקום זאת, היא תפסה 35% משטחה של קפריסין בצפון, פעולה שזכתה לגינוי אוניברסלי עקב היותה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ושל אמנת האו"ם. טורקיה, המרוחקת רק 75 ק"מ משם, טענה שוב ושוב, במשך עשרות שנים לפני הפלישה, שקפריסין הינה בעלת חשיבות אסטרטגית גבוהה מבחינתה. אנקרה התעלמה משורה של החלטות האו"ם שדרשו נסיגה של כוחות הכיבוש שלה מן האי.
ב-1 בנובמבר 1974, אימצה העצרת הכללית של האו"ם פה אחד את החלטה 3212, הראשונה מבין שורת החלטות הקוראות לכיבוד הריבונות, העצמאות, והשלמות הטריטוריאלית של הרפובליקה של קפריסין ולנסיגה מהירה של כל הכוחות הזרים. יתר על כן, האסיפה הכללית, מועצת הביטחון והוועדה לזכויות האדם של האו"ם וכן המדינות הבלתי-מזדהות, חבר העמים, הפרלמנט האירופי, מועצת אירופה וארגונים בינלאומיים אחרים דרשו את החזרתם הדחופה והבטוחה של פליטים לבתיהם ושיקום מלא של כל זכויות האדם של אוכלוסיית קפריסין.
ב- 15 בנובמבר 1983, כתוצאה של טיהור אתני מיוונים הוכרז השטח הכבוש באופן חד-צדדי כ"מדינה" עצמאית. הקהילה הבינלאומית, באמצעות החלטות מועצת הביטחון של האו"ם מס' 541 ב-1983 ו-550 ב-1984, גינתה את ההכרזה החד-צדדית הזאת של המשטר הקפריסאי הטורקי, הכריזה כי היא בלתי חוקית ופסולה, וקראה לביטולה המיידי. עד עצם היום הזה שום מדינה בעולם מלבד טורקיה לא מכירה ביישות הבלתי חוקית הזאת, חרף התעניינויות מצד פקיסטן, אזרבייז'ן, בנגלדש, פרגוואי וגמביה. המו"מ לפתרון בעיית קפריסין נמשך לסירוגין מאז 1975 בחסות האו"ם. הבסיס לפתרון בעיית קפריסין הוא החלטות מועצת הביטחון של האו"ם ושני הסכמים רמי דרג בין הקפריסאי היווני לבין מנהיגי הקפריסאים הטורקיים בשנים 1977 ו-1979.
כאמור, טורקיה השתמשה בהסברים שטחיים לתרץ את כיבוש צפון האי כגון עדויות שקריות בדבר תקיפות טורקים מצד האורטודוקסים, אבל ב-2018 סגן ראש הממשלה הטורקית הודה כי גם אם לא היו שום טורקים על האי, עדיין היו להם אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים להחזיק בכוח את האזור.[1] הוא הוסיף כי טורקיה כלל לא מכירה ביישות הנקראת קפרסין, ורואה בה המשך של אנטוליה ולא של יוון. בפועל, גם קפריסין וגם אנטוליה - ששמה בא מהמילה היוונית "אנטולה", כלומר "מזרחה" או "זריחה" - הן שטחים יווניים היסטוריים. נוכחותה הטורקית בקפריסין היתה רק בימי הכיבוש העות'מאני משנת 1571 עד 1878. מאז שחר ההיסטוריה המתועדת, קפריסין הייתה אי עם רוב יווני - דמוגרפית ותרבותית. עד לפלישה הטורקית ב-1974 לא היה לחלקו הצפוני של האי רוב טורקי. בתודעה הפופולארית הטורקית המצב כמובן הפוך. במערכת הבחירות ב-2018, מפלגה אולטרה-לאומנית פאן-טורקית תומכת ובעלת ברית של ארדוגן הציגה את כל קפרסין כשטח טורקי.[2] מנהיגה אמר כי "קפרסין טורקית ותשאר כזאת".[3]
לפלישה ולכיבוש היו השלכות הרסניות, והטורקים ביצעו פשעי מלחמה.[4] כ-142,000 קפריסאים יוונים המתגוררים בצפון - כמעט רבע מאוכלוסיית קפריסין - גורשו בכוח מן החלק הצפוני של האי, שם היוו 80% מהאוכלוסייה. לאנשים אלה עדיין נשללת הזכות לחזור לבתיהם ולנכסיהם. עוד 20.000 קפריסאים יוונים משועבדים בשטח הכבוש נאלצו בהדרגה לנטוש את בתיהם דרך הפחדה ומניעת זכויות אדם בסיסיות. כיום יש פחות מ-600 אנשים משועבדים (קפריסאים יוונים ומארונים). טורקיה גם קידמה את השינוי הדמוגרפי של השטח הכבוש באמצעות השתלת מתנחלים אנטולים. כ-1,500 אזרחים קפריסאים יוונים וחיילים נעלמו במהלך הפלישה ולאחריה. רבים נעצרו וחלקם נראו בבתי הכלא בטורקיה ובקפריסין לפני היעלמותם. גורלם של רובם, למעט קומץ, אינו ידוע. מאז הפלישה הועברו באופן בלתי חוקי כ-115,000 טורקים מטורקיה לשטח הכבוש. זרם גדול זה של מתנחלים השפיע לרעה גם על תנאי החיים של הקפריסאים הטורקים; עוני ואבטלה אילצו מעל ל-55,000 איש להגר והם מהווים כיום רק כ-10% מהאוכלוסייה המקומית. מאות אזרחים יוונים קפריסאים, כולל נשים ותינוקות, נרצחו, נעצרו ועונו שלא כדין, והרבה ילדים ונשים קפריסאים יוונים נאנסו.[5] בזמן שמראשית עצמאותה ב-1960 קפרסין שמרה על זכויות מיעוטים (כגון טורקים, ארמנים, מארונים, קתולים ואחרים), הדבר אינו קיים באזורי הכיבוש.
לפני דו"ח מזכ"ל האו"ם מדצמבר 1995, 40,000 חיילים טורקים המצוידים בכלי נשק מודרניים ונתמכים על-ידי חילות האוויר והים נמצאים עדיין בשטח הכבוש, מה שהופך אותו לאחד האזורים הצבאיים הצפופים בעולם. כיום המצב כנראה חמור עוד יותר. המשטר הבלתי חוקי בשטח הכבוש נקט במדיניות מכוונת שמטרתה להרוס ולבזוז את המורשת התרבותית וההיסטורית העתיקה של האי, כחלק ממטרה רחבה יותר למחוק את כל הראיות לדמותו הקפריסאית ולתת לו אופי טורקי יותר. ראיות רבות שנאספו מעיתונות קפריסאית זרה וטורקית, וכן ראיות שהושגו ממקורות סמכותיים אחרים וגם מאונסק"ו מצגים את גודל הנזק שגרם הכיבוש למורשת התרבותית של קפרסין:
לפחות 55 כנסיות הומרו למסגדים. 50 כנסיות ומנזרים נוספים הוסבו לאורוות, חנויות, אכסניות, מוזיאונים או שנהרסו. בתי קברות של לפחות 25 כפרים חוללו ונהרסו. אינספור סמלים, חפצים דתיים וכל מיני אוצרות ארכיאולוגיים נגנבו והוברחו לחו"ל, בזמן שחפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות והברחת עתיקות מתרחשות כל הזמן במעורבות כוחות הכיבוש. כל שמות המקומות היווניים ההיסטוריים הפכו לטורקיים.
מבחינה זו, הרפובליקה של קפריסין עושה מאמצים רבים כדי להחזיר פריטים גנובים הכוללים סמלים יקרים, ציורי קיר, פסיפסים, טקסטים וחפצי אמנות. נציין מקרה מוצלח של שיבה למולדתו של פסיפס מהמאה ה-6 שהוסר באופן בלתי חוקי מהכנסייה של פנאיה קנאקריה בשטחים הכבושים ונמכר לסוחר אמנות בארה"ב; בעקבות מאבק משפטי שמשך תשומת לב עולמית, פסק בית המשפט האמריקאי כי יש להחזיר את הפסיפס לבעליו החוקיים, כנסיית קפריסין. מאבקים משפטיים דומים מתקיים עכשיו גם בגרמניה, שם נלחמת קפריסין להחזיר מאות פריטים שנגנבו מכנסיות בחלק הכבוש של האי. כמובן שרכוש ובנייה לא נוצרית בצפון נשמרים ומטופחים בקפידה.
לכיבוש הייתה גם השפעה שלילית אדירה על הכלכלה המקומית. פגיעה קשה לתוצרת הגולמית, לתיירות והאירוח, המסחר בנמל פמגוסטה (ממנו יצאו המשטים לישראל ב-2010) אשר הפך למעשה לעיר רפאים,[6] בניית בתי ספר, תפוקת כרייה וחציבה, תעשיית בעלי-החיים, יצוא חקלאי, תפוקה תעשייתית ויערות. יתר על כן, כוחות טורקיים כבשו שטחים ששימשו ל-46% מייצור היבול, ואחוזים גבוהים בהרבה של פרי הדר, דגנים, טבק, חרובים ומספוא ירוק.
במאמץ לשפר את הסיכויים להסדר ולשמור על הביטחון של כל הקפריסאים, הציעה רשמית ממשלת קפריסין על פירוז צבאי מוחלט של קפריסין. ההצעה ביקשה את נסיגתם של 40,000 הכובשים הטורקיים ואת פירוק המשמר הלאומי של קפריסין ו"הכוחות הקפריסאים המזוינים" שימסרו את נשקם לכוח שמירת השלום של האו"ם (UNFICYP). לכוח זה יהיה מנדט בדיקה בכדי לוודא ציות למאמצים אלה. טורקיה סירבה לשקול את ההצעה וממשיכה לשמור על אחיזתה הצבאית והבלתי חוקית באי.
