קפריסין, ההיסטוריה של כריית האסבסט, מרכז המבקרים הגיאוגרפי של הרי הטרודוס
The History of the Asbestos Mine, Troodos Geopark
מכרה האסבסט הוא הגדול ביותר במכרות האסבסט באירופה, שטחו 13 קמ"ר והוא ממוקם בסמוך לכפר האסבסט Kato Amiantos
בגובה של כ- 1500 מטר מעל פני הים.
העתודות של האסבסט נאמדו בסביבות מיליוני טון.
בתהליך העיבוד וההעשרה הושגה תפוקה גבוהה מאוד של מינרליזציה.
קפריסין נחשבת לאחד המקורות העתיקים ביותר לאסבסט.
מראהו של פני השטח של האסבסט, בשל מבנהו הסיבי האופייני, עורר עניין בקלות ונמצאו במהירות שימושים שניצלו את תכונותיו הפיזיקליות האופייניות.
בתקופות קדומות, במיוחד בתקופות הקלאסית והרומית, שימשו לייצור יריעות שריפה, נעליים ונתיכים למנורות.
נעשה שימוש רק באבן ספוג שנמצאת בעיקר באזור יער לימסול ואקפנוס וזאת בגלל אורך הסיבים הארוך שאפשר עיבוד טוב יותר.
ההיסטוריה המודרנית של כריית אסבסט מתחילה בראשית המאה ה -20 כאשר סוג האסבסט החל להיות בשימוש נרחב בתעשייה.
העניין בניצול האסבסט עבר לאזור טרודוס המזרחי, שם זוהו שכבות עשירוץ של אסבסט המתאים לניצול כלכלי. בשנת 1904 קיבלו כמה כפרים את הפריבילגיה לנצל סוג זה של אסבסט במורדות הטרודוס.
בעקבות זאת שורה של העברות של זכות הניצול לחברות זרות שונות והפכה לבסוף לבעלותה של חברת "קפריסין מכרות אסבסט בע"מ",
לה הוענקה בשנת 1934 חוזה כרייה ל 99 שנים.
משפחות שלמות עבדו והתגוררו במכרה.
ייצור האסבסט בקנה מידה מאורגן החל בשנת 1904 באזור הנוכחי של המכרה.
מאז ועד לסגירת המכרה בשנת 1988 מעריכים כי הופקו מיליון טונות של סיבי אסבסט וכרייה של 130 מיליון טון סלע.
עד 1950 כריית העפרות נעשתה בעבודת יד ולכן היה תלוי כמעט לחלוטין בהעסקת מספר רב של עובדים (כמה אלפים), בעוד שהעיבוד (הפרדת סיבי אסבסט מהסלע) נעשה בסדרה של מטחנות.
ננקטו אמצעים קפדניים להגנה על הסביבה. מרבית העובדים התגוררו במגורים מאולתרים או זמניים סביב אתר המכרות, שהתפתח בהדרגה למגורי קבע ובכך פיתח קהילה עם בתי ספר, בית חולים וחנויות.
ראוי לציין כי בשנים הראשונות להפעלת המכרה הועבר העפרות המעובדות ללימסול במסע עגלות רתומות לבנמות לאורך של 30 ק"מ.
מאוחר יותר, עם שיפור רשת הדרכים, ההובלה נעשתה על ידי משאיות.
לאחר שנת 1950 מיכון המכרה החל בשימוש במכונות כרייה גדולות, ואילו משנת 1963 פעל בית החרושת להעשרה בן 9 קומות.
זה הביא לירידה בכוח העבודה והנטישה והנטישה ההדרגתית של הקהילה, שהתפתחה עד אז באזור של המכרה.
הפעולה ארוכת הטווח של המכרה בשיטת ניצול השטח השפיעה בהכרח על הסביבה הטבעית של האזור והייתה לה השפעות ישירות ועקיפות על הסביבה הרחבה יותר.
הבעיות הסביבתיות העיקריות שנוצרו הן מכתש הכרייה הענק, ערימות של הריסות נרחבות עם מדרונות תלולים התופסים חלקית את העמק שמסביב, הרס מוחלט של יער האורנים הטבעי של האזור, וכן הזיהום מהנוכחות של סיבי אסבסט, בשטח הפנימי, בסכרים במורד הנהר "לומאטה טון אטוס", עם השלכות אפשריות על בטיחותם ובריאותם של האנשים החיים בכפרי הסביבה.
מכרות האסבסט בקפריסין היו רווחיים עד שנת 1982, אז החל הקמפיין הבינלאומי נגד השימוש באסבסט שגרם לירידה חדה בביקוש ומחירי האסבסט והחברה החלה להתמודד עם בעיות כלכליות.
במקביל, המכרה צבר בעיות סביבתיות חמורות וכן בעיות יציבות בכמויות העצומות של חומרים ההריסות שנוצרו על ידי ניצול העפרות.
לאחר סיום הכרייה והחכירה בשנת 1992, לקחה על עצמה המדינה את משימת השיקום. עבודות השיקום החלו בסתיו 1995 בהדרכת צוות רב תחומי המורכב מגיאולוג, מהנדס גיאוטכני, יערן, מהנדס כרייה, מתכנן ערים, וטרינר ואיש איכות סביבה.
העבודות, שמטרתן העיקרית לייצב את ערימות העפר והייעור מחדש של השטחים המעוצבים, מתבצעות על בסיס תוכנית השיקום שהוכנה על ידי הצוות
בעזרת הקמת טרסות וכיסוי אדמה באזור מכרה האסבס, יערות ניטעו מחדש המבקשים להחזיר את הנוף הטבעי ולהחזיר את הסביבה באתר המכרה.
עבודות כמו כיסוי קרקע, נטיעת עצים ושיחים וזריעה, תורמות גם להבטחת יציבות ערימות העפר אך גם להפחתה דרסטית של סיבי האסבסט החשופים.




