סיורי מורשת יהודית בקפריסין, תולדות היהודים בקפריסין History of the Jews in Cyprus,

 סיורי מורשת יהודית בקפריסין, תולדות היהודים בקפריסין

History of the Jews in Cyprus,

בין ארץ ישראל לקפריסין יש קשר ארוך שנים.

הראיות הראשונות להתישבות יהודים הן מהמאה ה-2 לפנה"ס.

באי נמצאו מטבעות של אלכסנדר ינאי.

הורדוס חכר את מכרות הנחושת שהיו באי. במאה הראשונה כבר היתה באי קהילה יהודית גדולה, לפי מכתב ששלח המלך אגריפס והוא מצוטט אצל פילון האלכסנדרוני.

לפי הברית החדשה, הטיפו השליחים שאול (הוא פאולוס)וּ בַּר־נַבָּא (בַּרִנַבָּאס) במספר בתי כנסת בסַלַמִיס ומשם עברו לפאפוס: "וַיְהִי בְּשָׁרֲתָם בְּשֵׁם יְהוָֹה וּבְצוּמָם וַיֹּאמֶר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַבְדִּילוּ לִי אֵת בַּר־נַבָּא וְאֶת־שָׁאוּל לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר קְרָאתִים לָהּ׃ 3 וַיָּצוּמוּ וַיִּתְפַּלֲלוּ וַיִּסְמְכוּ אֶת־יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם וַיְשַׁלְּחוּם׃ 4 וְהֵמָּה הַשְּׁלוּחִים עַל־יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ יָרְדוּ אֶל־סְלוּקְיָא וּמִשָּׁם בָּאוּ בָאֳנִיָּה אֶל־קִיפְרוֹס׃ 5 וַיָּבֹאוּ אֶל־עִיר סְלָמִיס וַיַּגִּידוּ אֶת־דְּבַר הָאֱלֹהִים בְּבָתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת אֲשֶׁר לַיְּהוּדִים וַיְהִי לָהֶם גַּם־יוֹחָנָן לִמְשָׁרֵת... וַיַּעַבְרוּ בְּכָל־הָאִי עַד־פָּפוֹס (מעשי השליחים י"ג, פס' 2 – 6). סַלַמִיס ופאפוס היו שתי הערים הראשיות באי במאה ה-1 ועדות הברית החדשה, אודות "בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת אֲשֶׁר לַיְּהוּדִים" מלמדת שבסַלַמִיס היתה קהילה גדולה.

אין מידע על גודל הקהילה בבירת האי, פאפוס ואיננו יודעים היכן עוד הטיפו השליחים.

גודלה ועוצמתה של הקהילה היהודית באו לידי ביטוי במרד התפוצות, המכונה במקורותינו "פולמוס של קִיטוּס", ע"ש המפקד הרומי שדיכא את המרד, לוסיוס קווייטוס-Lusius Quietus‏.

המרד התפרץ בנסיבות לא ברורות. נראה שהגורם המרכזי היתה האיבה בין האוכלוסיה ההלניסטית ליהודים.

דיכוי מרד התפוצות ארך שנתיים. על-פי ההסטוריון קסיוס דיו, התקוממו יהודי קפריסין בראשות אדם בשם ארטמיון. מקורות נוספים מספרים כי סלמיס, בירת מזרח האי והעיר הגדולה בקפריסין, הוחרבה.

לוסיוס קווייטוס, מבחירי המפקדים של טראינוס, הכניע את המורדים. רבים מהם נצלבו ושארית היהודים גורשה מן האי.

לדברי קסיוס דיו, "מאתיים וארבעים אלף איש (נוכרים) מתו (מידי היהודים), ומסיבה זו אף יהודי לא יכול להניח את רגלו על האי הזה, אולם אם אחד מהם נסחף אל חופיו על ידי סערה הוא מוצא להורג".

אין זה ברור כמה זמן היה האיסור על הגעת יהודים לקפריסין תקף. ברור עם זאת שהוא לא התקיים יותר מכמה עשרות שנים.

במורפו, שבצפון מערב קפריסין, נמצאה טבלה עגולה, המיוחסת למאות 2 - 5 ועליה חרותים מנורה, שופר ואתרוג. מנורות שמן עם עיטורים דומים נחפרו במספר אתרים.

כמו כן נמצאה כתובות הקדשה של בתי כנסת באַסִינוּ ובלאפית'וס ובמחקר יש תיארוכים שונים שלהן, מהמאה ה-2 עד המאה החמישית.

מקור משנת 610, המצוטט במאמרו של החוקר אדולף רייפנברג על יהודי קפריסין, הוא מכתב שנשלח מצור לקהילה בקפריסין ובה בקשה להשתתף במרד אנטי נוצרי מתוכנן.

ההסטוריון הארמני, מתיו מאדסה (המאה ה-12), מספר שב-1007 פרץ ויכוח בין הארמנים ליוונים אודות מועדו המדוייק של חג הפסחא. בעצת הקיסר בסילאוס השני, הוזמן לארמון כבורר בסכסוך "היהודי משה".

מתיו מביא ציטוט מפי הקיסר לפיו היה משה "מלומד גדול מבין העברים, המתגורר באי קפריסין, ואשר משחר ילדותו רכש בקירות רבה בנושא לוח השנה ובכל תחומי הידע האנושיים".

בהמשך מספר ההסטוריון: "ובעומדו לפני הקיסר, נשא את דבריו על עיקרי הלוח". דבריו הוכרו בידי שני הצדדים. יש להניח שחכם יהודי מקפריסין, ששמו יצא למרחקים, וודאי היה דמות בולטת בקהילה.

למרבה הצער, אין כל מידע עליו במקורות יהודיים.

מידע חשוב מופיע בתאור מסעו של בנימין מטודלה (לערך 1170), המספר שמצא באי "קהילה רבנית, קהילה קראית" ומוסיף מידע מעניין על יהודים בעלי הלכה שונה באי: "ועוד שם יהודים מינים, הנקראים אפיקורסין, וישראל מנדין אותם בכל מקום, והם מחללים ליל שבת ושומרים ליל יום ראשון במוצאי שבת" (כלומר שערב שבת שלהם מתחיל רק בחצות שבין שישי לשבת ומסתיים בחצות בין מוצ"ש ליום א').

יתכן שמדובר בזרם שיצא מבין הקראים ונעלם עם הזמן.

בימי שלטון שושלת דה ליזיניאן (de Lusignan. שלטו באי 1192 – 1489. עליהם ראו בסקירה של תולדות קפריסין), יש ידיעות על קהילות בפמגוסטה ובפאפוס.

רופאו של מלך קפריסין, איג דה ליזיניאן (שלט עד 1284) היה יהודי.

לעיתים נרדפו היהודים בידי אנשי הכנסיה הקתולית, ששלטו בקפריסין.

בראשית המאה ה-14, כאשר נעדר מן האי המלך אנרי השני, השתלט עליו נציג האפיפיור באי, רימונד דה פינֶה והטיל על היהודים תשלומים כבדים. כאשר שב המלך לאי, חגגו היהודים ובאו לקבל את פניו.

ידיעה מעניינת מראשית המאה ה-14 מספרת שהארכיבישוף דאז, ז'אן דל קונטה (כיהן 1319 – 1332), הורה ליהודי האי לשאת על בגדיהם טלאי צהוב, כפי שחויבו יהודי מערב אירופה מאז 1215.

הנזיר ניקולו דה פוגיבונזי, שביקר בקפריסין בדרכו לארץ ישראל, סיפר שב-1349 הוזמן לתפילת שבועות בבית הכנסת בפאפוס.

תושבי קפריסין סבלו רבות מפשיטות של אנשי ג'נובה ונאלצו לשלם סכומי עתק פעם אחר פעם. חלקם של היהודים בתשלומים אלה היה גדול.

ב-1489 עבר השלטון באי לידי וונציה, אויבתם של אנשי ג'נובה. זמן קצר לאחר מכן החלו להגיע לאי יהודים, שגורשו – יחד עם יהודי ספרד – מחבלי השלטון הספרי בסיציליה, דרום איטליה ומלטה. נוסעים יהודים רבים עברו באי בתקופה זו ויש ידיעות לא מעטות על הקהילה.

ב-1495 ביקר באי תלמיד של ר' עובדיה מברטנורא והשאיר אחרי תאור נרחב של קהילת פמגוסטה.

ב-1521 עבר בקפריסין ר' משה בַּסוֹלָה וסיפר שבפמגוסטה יש "בית כנסת גדול ונאה". אולם מתאורי שני נוסעים אלה ברור שבאותה עת כבר היתה הקהילה בשקיעה.

ר' אליהו מפיזארו שבאיטליה, ביקר באי ב-1565 ואף התגורר בו במשך שנתיים, מספק תאור נרחב של חיי היהודים שם. לדבריו נותרה באי רק קהילה אחת, בפמגוסטה ובה 25 בתי אב. לדבריו " קצתם ליוונטינים וקצתם סיציליאני; קצתם פוננטיניים (יוצאי ספרד)". דעתו על היהודים שפגש לא היתה חיובית במיוחד: "אין נפשי אל העם הזה, כי הם אנשי הון ומרמה...ריקים ופוחזים ואין יראת אלוהים נגד פניהם". הוא מספר שהיהודים נאלצו לחבוש מצנפת ירוקה. היחידים ששוחררו מהוראה זו היו שני רופאים יהודים, ששמם יצא לתהילה.

שמות של רופאים יהודיים נוספים, נזכרים בתעודות אחרות. עם זאת, יש להיזהר ממסקנה לפיה היו כלל, או רוב הרופאים באי, ממוצא יהודי.

ב-1568, כאשר הגיעו ידיעות על התארגנות הצבא העות'מאני לקראת מסע לקפריסין, נחשדו יהודי פמגוסטה בשיתוף פעולה עימם. בעקבות זאת נכתב דו"ח עבור המושל הוונציאני של העיר, דו"ח ששרד בארכיונים של וונציה. לפי דו"ח זה, כל היהודים שלא היו ילידי קפריסין אלא הגיעו אליה ב-15 השנים שקדמו לכתיבתו, גורשו מהעיר.

לאחר הכיבוש העות'מאני, ב-1571, השתפר מצב היהודים, שנחשבו נאמנים לשלטון החדש. יתרה מזאת: הסולטאן מוּרָאט השלישי (שלט: 1574 – 1595) פקד ב-1576 להעביר 1000 יהודים ממשפחות עשירות שהתגוררו בצפת, לקפריסין. בעקבות התנגדות מושל צפת, שהסביר לסולטאן שמהלך כזה יגרום לחורבן כלכלי של העיר, צומצם המספר ל-500 איש ולבסוף בוטל הצו לחלוטין. במקום זאת, עצר מושל קפריסין, ביוני 1579, ספינה ובה מאה משפחות יהודיות מסלוניקי, שהיו בדרכן לעלות ארצה ולהתיישב בצפת. במקום זאת, אולצו האנשים לקבוע את מקומם בפמגוסטה וכנראה גם בלימסול ובניקוסיה, על סמך שאלות הלכתיות שהפנו בני הקהילות שם לחכמי ארץ ישראל.

אין מידע כלשהו על יהודים בקפריסין במאתיים השנים לאחר מכן. העדות הבאה היא רק מ-1851. מדובר במצבה של אשה, בשם בתיה קאראקו, הנמצאת במוזיאון הארכאולוגי בלרנקה, עליה נכתב בעברית: "זאת האשה ההולכת לירושלים ומתה בספיה ונקברה בכאן".

האם יש בכך ראייה ליישוב קבע יהודי באי? יש לכך סבירות גבוהה, שכן עם כניסת הבריטים לאי, ב-1878, נמצא בית קברות יהודי קטן ליד לרנקה ואולי הוא מקור המצבה.

ב-1878, לפי תאורים בריטיים, חיו באי מעט יהודים שהתפרנסו בעיקר מרוכלות וכצורפים.

מעבר האי לידי בריטניה הביא עימו יוזמות חדשות ליישוב היהודים. ב-1883 יישבו מיסיונרים אנגלים, שהקימו את "החברה להתישבות בסוריה ופלסטינה", סמוך לפאפוס, 25 משפחות יהודיות שנמלטו מרוסיה. הניסיון כשל ולאחר שנה וחצי התפוררה המושבה.

ב-1885 רכשה קבוצת יהודים מרומניה אדמה, אולם היישוב שהקימו התפורר תוך זמן קצר.

בשנת 1892 נרכשו, בידי חברת "אהבת ציון", שהקימו יהודים אנגלים, קרקעות בין לרנקה וניקוסיה.

כעבור חמש שנים הגיעה קבוצה ראשונה של יהודים מאנגליה, שנעזרה בשלושה מדריכים חקלאיים שבאו ממקווה ישראל. המושבה נקראה "מרגו צ'יפתליכ" (Margo Çiftlik) ובפי היהודים "מרגוע". למתיישבים נבנו בתים וניתנו אמצעי ייצור אולם הם נתקלו בקשיים, ובעיקר במחסור כבד במים.

המתיישבים הצליחו להיאחז בקרקע שנה וחצי בלבד ועזבו את המקום, מותירים מאחור שני קברים, בהם זה של יוסף בנדר בן השנה, שמת במקום.

את הישוב שננטש לקחה תחת חסותה יק"א, החברה להתיישבות שהקים הברון מוריס הירש. המושבה נבנתה מחדש. ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמנו עליה 138 תושבים והוקמו שתי מושבות בנות: קוקליה (Kukliya) וצ'ולמאקג'י (Köprülü). בין הילדים שנולדו במושבה הקפריסאית היה גם יוסף (יוסל'ה) מירמוביץ', לימים שחקן כדורגל מפורסם במכבי תל אביב ומאמן נבחרת ישראל.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר נראה היה שהמושבות מגיעות לביסוס, החלה הנפילה.

חברת יק"א בדקה את הכדאיות הכלכלית של המושבות. המסקנה היתה שלילית. בנוסף לכך החלו הצעירים שנולדו במושבות לעבור לארץ ישראל. המושבות הלכו ונעזבו בהדרגה, עד שב-1927 לא ניתן היה להמשיך לקיימן. הן נעזבו.

אדמות "מרגו" נמכרו.

אולם בכך לא תם הסיפור. גל שלישי של נוכחות יהודית בקפריסין החל בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. הפעם היה מדובר יותר במיזם שייעודו כלכלי, בכלים חקלאיים; ענף ההדרים בארץ ישראל התחיל להיתקל במחסום שמנע את התרחבותו, נוכח עליית מחירי הקרקע והעבודה.

הפרדסנים הארץ ישראלים (ביניהם גם שמחה אמב"ש, יליד יפו, מהנדס בכיר במפעל הקמת תעלת סואץ, אביהן של אורה הרצוג וסוזי אבן וסבו של ח"כ יצחק הרצוג) זיהו בקפריסין פוטנציאל להתרחבות.

יזמוֹת אלה ראו בקפריסין חלופה זולה יותר מבחינת עלות הקרקע והייצור. התפוררותן של מרגו צ'יפתליכ, צ'ולמאקג'י וקוקליה כיישובים מאורגנים הותירה גושי קרקע גדולים יחסית בידי יק"א ובידי כמה מהאיכרים הספורים שנותרו בהן.

קוקליה המשיכה להיות מוקד ליזמוֹת החקלאיות של מתיישבים של חברות המטעים מארץ ישראל. היזמים קנו אדמות במקומות נוספים בקפריסין ונטעו בה אלפי דונם של פרדסים, תוך שניצלו את הידע וההצלחה שצברו בארץ ישראל.

שטחים נרחבים הפכו דומים לנוף השרון של אותם ימים.

הבולט במיזמים אלה היה של חברת "מטעי ארץ ישראל-קפריסין, שהוקמה בידי 12 יזמים ובהם שמחה אמב"ש. החברה רכשה אדמות באזור פאסורי (Phassouri) ממערב ללימסול (כיום בתוך השטח המוניציפלי של העיר) ופעלה בקפריסין כארבעים שנה.

היא נטעה אלפי דונם מטעים, בעיקר הדרים, ולצידם ברושים "שוברי רוח", הכשירה דרכי עפר, והקימה בית אריזה גדול ומשוכלל לאריזת הפרי ולייצואו לארצות המזרח התיכון ולאירופה. החברה העסיקה פועלים קפריסאים בעיקר. מנהלי עבודה באו מארץ ישראל ושבו אליה.

הבעלות על החברה עברה בהדרגה לתושבי קפריסין. ב-1974 הוחלף גם שמה ל – The Cyprus Phassouri Plantations Co. Public Ltd.

הנוף התרבותי של אזור פאסורי ואקרוטירי עד השנים האחרונות, עוצב במידה רבה על ידי המטעים והברושים ומערכת הדרכים שיצרה החברה.

בעקבות תנועת הבנייה הגדולה עם התפשטותה של לימסול והתרחבות הנמל שלה מערבה הולכים מטעי ההדר ונעלמים בהדרגה. על מקומם צצו מבני תעשייה, מבני אחסון ומתקני עורף לנמל החדש של לימסול, לצד פרויקטים של בנייה למגורים ולעסקים .

בין אוגוסט 1946 לינואר 1949, היתה קפריסין יעד לגרוש מעפילים שנתפסו בידי שלטונות המנדט. בסך הכל גורשו לקפריסין כ-52,000 מעפילים שהובאו לשם ב-39 ספינות.

הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו ודֵ'קליה.

מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף". הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת ואף לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים למצרכי המזון שסופקו כך שהכלואים היו על סף רעב רוב התקופה.

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים. בתחילת יולי 1948 הועלו ממחנות מקפריסין מעל ל-4,100 עולים, בעיקר נשים וילדים.

הבריטים אסרו על עליית הגברים בגילאי גיוס, 18–45, בטענה שעלייתם תפר את מאזן הכוחות שלחמו בארץ באותה שנה.

במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות. ב-17 בספטמבר 1948 פורסם בקפריסין חוק חדש שנועד להכשיר את המשך החזקת העצורים במחנות. בסוף ינואר 1949, במקביל להכרה הבריטית במדינת ישראל, שוחררו שארית עצורי קפריסין והועלו לישראל.

הקהילה היהודית בקפריסין, בראשית המאה ה-21, היתה קטנה. היא מנתה 50 איש בלבד, רובם מבוגרים.

מאז נכנסה חסידות חב"ד לפעילות באי, גדלה הקהילה במהירות. כיום יש שישה בתי חב"ד באי (המרכזי בלרנקה.

האחרים בלימסול, ניקוסיה, קירנייה, פאפוס ובאיה נאפה).

לפי נתוני חב"ד חיות כיום באי כ-600 משפחות יהודיות. 150 מהן סביב המרכז בלרנקה. האחרים חיים בלימסול, המרכז העסקי של קפריסין ובבירה ניקוסיה.

הרב של חב"ד, אריה זאב רסקין מוכר רשמית בידי השלטונות כרב הראשי לכלל יהודי קפריסין.

תודה למחבר שמעון גת

5Shoshy Gefen, Bracha Mizrachi ו3 נוספים