היסטוריה של קפריסין, הקמת הרפובליקה של קפריסין - 1960 Republic of Cyprus - 1960 חתימה של בריטניה, טורקיה וקפריסין על הסכם ציריך משנת 1960, סללה את הדרך להקמת הרפובליקה העצמאית של קפריסין

היסטוריה של קפריסין, הקמת הרפובליקה של קפריסין - 1960
Republic of Cyprus - 1960

חתימה של בריטניה, טורקיה וקפריסין על הסכם ציריך משנת 1960, סללה את הדרך להקמת הרפובליקה העצמאית של קפריסין

הסכם ציריך משנת 1959 בין טורקיה ליוון ייצרה מסגרת חוקתית דו-קהילתית לקפריסין, שהכירה בשוויון של שתי 'הקהילות' בעניינים חשובים רבים ובמידה רבה של נפרדות פוליטית ותרבותית.

נשיא הרפובליקה יהיה יווני, ואילו סגן הנשיא יהיה טורקי-קפריסאי שזכותו להטיל וטו על החלטה שעלולה להפריע אם כי מכריעה ליישם שוויון פוליטי. חברי בית הנבחרים הטורקי קפריסאי יכלו למעשה להטיל וטו על חקיקה בנושאים פיסקלים, בחירות ועיריות.

מגבלה נוספת יחידה בשלטון הייתה מתן רשות נפרדת לקהילות לענייני דת וחינוך. ארכיבישוף מקאריוס לא אהב את המתווה המוצע. לפני שהסכים לכך בועידת לונדון בשנת 1960, הוא התייעץ באופן אישי עם יוונים-קפריסאים, אך ביוון הומלץ לו לקבל זאת. הסכמי ברית וערבויות נקבעו בזכות התערבות של בריטניה, יוון וטורקיה כדי להגן על ההתיישבות החוקתית, במידת הצורך, ולהצבת מספר מצומצם של חיילים טורקיים ויוונים. לבריטניה הוכרה ריבונותה על שני אזורי בסיס, אך הסכימה על זכויות נרחבות של תנועה, מינהל, צדק, תעסוקה וחקלאות עבור קפריסאים. כל הוויתורים החשובים הללו השפיעו, ועודם משפיעים על הפעלת פעולה מוצלחת ובטוחה של הבסיסים ותלויים ברצון הטוב היווני קפריסאי.

עבור תורכים קפריסאים, היה רווח עצום מהסכם לונדון כי אסור היה לחנוק לחלק אותם. בהחלט הייתה מידה רבה של חוסר שביעות רצון מיוון וקפריסין ממה שהם ראו כהסדר כפוי, אם כי בסוף הבחירות לנשיאות בשלהי 1959 הצביעו הבוחרים היוונים-קפריסאים ברוב שניים לאחד עבור מקאריוס, אם כי במצוקה תמכו בחוקה. בעיני יוון-קפריסין הועלה מיעוט טורקי (כחמישית מהאוכלוסייה) לשוויון פוליטי וירטואלי והייצג באופן השווה במוסדות המדינה. חוקה החדשה זו הייתה למעשה המורשת של סכסוך חוקתי, ולא מודל לממשל תקין המבוסס על קווים דמוקרטיים.

הרפובליקה החדשה השתלטה על הריבונות על הבריטים ב- 16 באוגוסט 1960, לאחר שמונים ושתיים שנות שלטון בריטי. כיבוש היה בעל ערך מפוקפק לבריטניה, אך לו נותר בשליטת טורקיה, ייתכן שהיה עשוי להפוך לשדה קרב במהלך מלחמת השחרור הטורקית נגד היוונים לאחר מלחמת העולם הראשונה.

בהסכם ציריך מיום 11 בפברואר 1959
נקבעה אמנה בדבר הקמת הרפובליקה של קפריסין, חוזה הערבות והסכם חילופי אוכלוסין

החוקה של 1960 הוכיחה את חסרונה זמן קצר לאחר קום הרפובליקה. היוונים-קפריסאים רצו לסיים את מועצות העירייה הנפרדות שהותרו הבריטים בשנת 1958, אך הוטלו בכפוף לבדיקה במסגרת הסכמי 1960.
עבור עירויות רבות העיריות הללו היו השלב הראשון בדרך למחיצה ממנה חששו. יתרה מזאת, הם התלוננו כי וטו טורקי-קפריסאי בתקציב (בתגובה לכישלונות כביכול לעמוד בהתחייבויות כלפי טורקים-קפריסאים) הופך את המישול לקשה מאוד, עד בלתי אפשרית כמעט.

הטורקים-קפריסאים הטילו וטו גם הם לשילוב של חיילים טורקיים-קפריסאים ויוונים-קפריסאים לאותן יחידות. בתגובה בנובמבר 1963 הציע הנשיא מקאריוס 13 תיקונים לחוקה. המאפיינים העיקריים של הצעות אלה היו:
לבחור את הנשיא היווני-קפריסאי ואת סגן נשיא טורקי-קפריסאי שנבחר על ידי בית הנבחרים היווני-קפריסאי בשליטת בית הנבחרים בכללותו (לא על ידי חברי יווני-קפריסאי ותורכי-קפריסאי בנפרד)

להסיר את סמכויות הווטו של הטורקים-קפריסאים

לצמצם את המרכיב הטורקי-קפריסאי בנשק והממשל האזרחי והצבאי

לבטל את ההצבעה הקהילתית הנפרדת בעניינים פיסקאליים, בחירותיים וכמה עניינים אחרים

לאחד את העיריות.

תומכי הבסיס של 'תוכנית Akritas', מהלכים אלה אמרו כי היו חלק מ"תוכנית אקריטס "לכאורה. זו הייתה תכנית שנועדה לסיים את הרפובליקה החדשה על ידי דיכוי מהיר של תגובות טורקיות-קפריסאיות לשינוי חוקתי 'שהוטל' לפני שניתן היה להתקין התערבות חיצונית. ברגע שהודגמה האופי היחידתי החיוני של המדינה בפני העולם החיצון, והסכמי הערבות הוחלטו מיותרים ובלתי ניתנים לשימוש, המדינה הייתה במצבצ להכריז על אנוזיס [סיפוח האי ליוון]. בוודאי שאחרי 1960, האנוזיס לא מתה. מקאריוס עדיין הצהיר על אמונתו בכך, שאף אם כנה פחות בכנות מאשר עד כה, המשיך מאוד להבהיל את טורקיה-קפריסאים.

השינויים החוקתיים המוצעים נדחו לא רק על ידי הקפריסאים הטורקיים, אלא גם על ידי טורקיה. יוון תמכה במקריוס על אי יכולת העבודה של החוקה. התחושה הייתה כי הטורקים-קפריסאים מריחים אנוזיס באוויר. אירוע בין קפריסין יוונית לטורקית-קפריסאית ב- 21 בדצמבר 1963 והביא למותם של זוג טורקי-קפריסאי, הביא לפתיחת "פיגוע גדול על הטורקים-קפריסאים הניקוסיאנים", השלב הראשון במערכה ליישוב הבעיה בכוח. היוונים-קפריסאים כיוונו לשעבוד הטורקים של ניקוסיה על ידי מכה מהירה, וכתוצאה מכך, הכניעה האוטומטית של הקהילות הטורקיות-קפריסאיות בשאר האי. התורכים-קפריסאים היו ברובם חסרי הגנה, כאשר המשטרה הטורקית-קפריסאית התפרקה מנשק כתוצאה מהאשמה מצד השר היווני-קפריסאי.
שלבי אלימות מוקדמים אלה הפכו כ -25000 טורקיה-קפריסאים לפליטים בארצם על ידי בריחתם מכפריהם לאזורים בטוחים יותר.

סופרים יוונים-קפריסאים מספקים גרסה מסוג אחר של אירועים חמורים אלה שלעולם לא נשכחים על ידי התורכים-קפריסאים בצפון קפריסין. ב"הסכסוך והמשא ומתן על קפריסין" פרץ ויכוח, נורו יריות, לא ברור על ידי מי. בהתחשב באווירת המתח הרווחת, לא לקח זמן רב ללחימה רצינית , כל האלימות המחרידה הזו הייתה חלק מתוכנית אקריטס, היא לא השיגה את מטרתה לרסק את טורקיה-קפריסאים באחת . המצב בניקוסיה לפחות נרגע על ידי חיילים בריטים. מאוחר יותר בכנס של מעצמות הערבים בלונדון, דרש מקאריוס לסיים את הסכמי 1960 - מכיוון שהם לא עבדו - ולהשלים עצמאות מוחלטת, כשממשלה יחידה תוכל לשנות את חוקת 1960. לטורקיה-קפריסאים הוצעו זכויות מיעוטים, בהתאם לדעה היוונית-קפריסאית כי הם מהווים מיעוט ולא קהילה. לאור האלימות, התגובה הסוערת התורכית-קפריסאית והתמיכה הטורקית, באופן לא מפתיע, דרישות אלה נפלו על אוזניים החרשות. אם הייתה תוכנית אקריטס, כפי שנראתה מעולה, היא הייתה מבוססת על אשליה עצמית באשר למציאות המצב, המקומית והבינלאומית.

למרות התפלגות חוקת 1960, ותיקונה החד-צדדי על ידי היוונים-קפריסאים, בשנת 1964 מועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 186) התייחסה לממשלת קפריסין באופן שמשתמע בבירור שהממשלה אויישה עתה רקעל ידי היוונים- הקפריסאים והייתה הממשלה הלגיטימית של קפריסין. היה חשוב כמובן להתנגד לחלוקה, אך ההכרה לאחר מכן על ידי כל המדינות, למעט טורקיה, ביוון-קפריסאים כממשלה 'לגיטימית' של כל האי, גרמו להרעמות על צפון קפריסין, שם הייתה להם כלכלה רצינית ואפקטים אחרים. עבור מדינות רבות עם מיעוטים, הטיפול בתורכים-קפריסאים כקהילה שווה יצר תקדים מסוכן ולמדינות החברות באסיפה של האו"ם היו מיעוטים.

כוח האו"ם UNFICYP בקפריסין בפברואר 1964

התקבלה הסכמה כי יוקם כוח של האו"ם שיסייע לקיים, או להבטיח, שלום בקפריסין. לאחר מכן יוכלו הכוחות הבריטיים המאיישים את הקו הירוק שנועדו לחלק את היוונית מניקוסיה הטורקית או לפעול תחת דגל האו"ם. עם זאת, האלימות נמשכה ללא הפרעה, 20,000 חיילים יוונים של מיוון נכנסו לאי באופן לא חוקי. גם מעט אחר כך ביוני 1964 קולונל גריבס, באוגוסט 1964 תקף את אזור טורקי-קפריסיאי בקוקינה (ארנקוי). יתכן שההתקפה העיקרית הזו הצליחה אך גרמה להתקפות אוויריות של חיל האוויר הטורקי נגד כוחותיו. סכנת מלחמה הייתה בין טורקיה ליוון, הפסקת אש התקבלה. התגובה הטורקית הייתה אפקטיבית ובמידה מסוימת הקלה על הטרחה שנגרמה קודם לכן על ידי המכתב הבוטה של ​​הנשיא לינדון ג'ונסון מארה"ב לאיסמת אינונו, ראש ממשלת טורקיה באותה העת, והזהירה את טורקיה מההשלכות אם טורקיה תפלוש לקפריסין, במאי 1964. זה היה בתגובה להצטברות של כוח יווני באי וההתעללות המתמשכת בטורקים-קפריסאים, שכללו כעת חסימות הרסניות כלכליות על שטחן.

בשנת 1964 קפריסין המשיכו שיבושים, תוכנית אקריטס נכשלה. שני ניסיונות חיצוניים לפיתרון נכשלו גם הם. הראשון, תוכנית ששר החוץ האמריקני סיפק למינהל עצמי על ידי התורכים-קפריסאים ולבסיס טורקי באי. לצד היווני זה נראה כמו הפרדה, וטורקיה לא רק תקבל בסיס קבוע, וגן לא הכירה בתוכנית שהוצעו על ידי המתווך של האו"ם גאלו פלאזה, ונדחתה גם על ידי הצד הטורקי.

קהילות נפרדות

בין השנים 1963-1974
נאלצו טורקים-קפריסאים להתגורר בגטאות קטנים בקפריסין

בין 1964 ל -1967 המצב בשטח השתפר במקצת, בעיקר מכיוון שהטורקים-קפריסאים נסוגו במידה רבה והתאחדו באזורים שלהם, כולל ניקוסיה בה נשלטה על ידי הממשלה הזמנית שהקימו בשנת 1967.

האו"ם עזר גם לצמצם חסימות שונות כדי לשפר את היחסים. באפריל 1967 המצב התדרדר כאשר חונטה צבאית תפסה את השלטון ביוון והחליטה לעשות משהו אפקטיבי למצב קפריסין. היא לא הצליחה להשיג הסכם עם טורקיה, החונטה הובילה פעולה מכרעת יותר בקפריסין לאנוזיס, אך נתקלה בהתנגדותו של מקאריוס, שהשתחרר מהקשר היווני, במיוחד הקשר עם החונטה היוונית.

בנובמבר 1967 הוביל גריבס, תוך ניצול היוזמה, מתקפה מתוכננת על שני כפרים טורקיים-קפריסיים בדרום האי (קופינו ואייוס תאודורוס), מהחשש שהטורקים עשויים לחפש באזורים מוגנים אלה דרך לשלוט על כביש ניקוסיה-לימסול. הכפרים הוצפו עם נפגעים רבים. טורקיה איימה על תקיפות אוויריות. הכוחות היוונים נסוגו לאחר שנפגעו קשה על ידי טורקים-קפריסאים. בטורקיה, בלחץ דעת הקהל, דרשה ממשלת טורקיה (תחת פיקודו של סולימן דמירל) כי יוון צריכה להסיג מייד את כוחותיה מקפריסין. יוון סירבה. טורקיה החלה את ההכנות הרציניות למלחמה.

הנשיא ג'ונסון שלח את סיירוס ואנס לפעול כמתווך. טורקיה סירבה לנסיגה מבויימת, אך קיבלה נסיגה 'מואצת' ואת חזרתו המיידית של גריבס ליוון. ממשלת דמירל הואשמה ברפיון בכך שלא נקטה בפעולה מוצקה יותר, אבל זה היה ניצחון טורקי ניכר, ולבסוף החזירה את מקאריוס מכל מחשבה ותקווה לתמיכה צבאית יוונית אפקטיבית.