היסטוריה של קפריסין, סקירה אחר האירועים שהשפיעו על חלוקת קפריסין והמאמצים להשכנת פיוס ושלום בין שתי הקהילות היוונית קפריסאית לטורקית קפריסאית בש

 היסטוריה של קפריסין, סקירה אחר האירועים שהשפיעו על חלוקת קפריסין והמאמצים להשכנת פיוס ושלום בין שתי הקהילות היוונית קפריסאית לטורקית קפריסאית

בשל מיקומה האסטרטגי, קפריסין נשלטה בידי כמה מהמעצמות הקולוניאליות המשפיעות ביותר במזרח הים התיכון.

בשנת 1878 הייתה בריטניה המעצמה האחרונה שכבשה את קפריסין, והשתלטה על האי מהאימפריה העות'מאנית. הקפריסאים, היוונים והטורקים כאחד, התקיימו במשך מאות שנים בשקט בכפרים מעורבים, בערים ובמקומות עבודה.

אף על פי שהקפריסאים היוונים הביעו תמיד את דרישתם להגדרה עצמית לאומית, הייתה זו דרישה שבסביבה הבינלאומית שלפני מלחמת העולם השנייה, הכוח הקולוניאלי לא סיפק. לפני מלחמת העולם השנייה ניתן לסכם את מדיניות הנהגת הקפריסאים הטורקים כאופוזיציה לשאיפות הלאומיות של היוונים. המפלגה הראשונה של הקהילה הקפריסאית הטורקית, KATAK (המפלגה להגנת המיעוט הטורקי), שהוקמה בשנת 1943, תמכה בהמשך השלטון הקולוניאלי הבריטי. בשנה שלאחר מכן הייתה עדה להקמת המפלגה הלאומית הטורקית, ששאבה את השראתה האידיאולוגית מהרפובליקה הטורקית.

מה שכונה "בעיית קפריסין" הופיע בתחילת מלחמת העולם השנייה לאחר מכן, אשר חנך את הדרישה האוניברסלית להגדרה עצמית ואת המשבר המתקיים במערכת הקולוניאלית. בשנת 1955, כאשר התעלמו מכל דרישותיהם להגדרה עצמית, פתחו הקפריסאים היוונים במאבק מיליטנטי לשחרור המדינה משלטון קולוניאלי. הממשלה הבריטית, שלא הצליחה להתמודד עם תנועת השחרור הלאומית בקפריסין, החלה לנצל את הגורם הטורקי ועודדה את התערבותה של אנקרה. המדיניות המוצהרת של טורקיה כלפי קפריסין, שהייתה עד תחילת שנות החמישים למען התמיכה במעמד הקולוניאלי, החלה לעבור למדיניות של חלוקת האי בקווים אתניים. פרופסור ניהאד ערים, שהוטל על ידי ראש ממשלת טורקיה, עדנאן מנדרס, לגבש מדיניות לקפריסין, הכין והגיש בנובמבר 1956 תזכיר המציע את החלוקה הגאוגרפית של האי יחד עם העברת אוכלוסיות. הצעה פשוטה זו לטיהור אתני תביא להקמתן של שתי ישויות פוליטיות נפרדות, אחת יוונית ואחת טורקיות, אשר כל אחת מהן תמשיך לאיחוד פוליטי עם יוון וטורקיה בהתאמה. לבסוף, התזכיר ציין כי אנקרה צריכה להשתתף בביטחון הגזרה היוונית של האי.

תזכירו של פרופסור ארים היווה את הבסיס למדיניותו של אנקרה בעשרים השנים הבאות. ההנהגה הלאומית הקפריסאית הלאומית הפכה למעשה למכשיר ליישום מדיניות טורקיה בקפריסין. שינוי המדיניות של המפלגה הלאומית הטורקית בא לידי ביטוי באימוץ שם חדש: "קפריסין היא המפלגה הטורקית". יתרה מכך, קצינים מטורקיה סייעו בהקמת ארגונים חשאיים של קפריסין טורקית, וולקן ובעקבות זאת TMT. חבריהם גויסו בעיקר משורות כוח הביטחון הצבאי-צבאי שהוקם על ידי הממשל הקולוניאלי והורכב אך ורק על ידי קפריסין טורקית, במטרה להילחם בתנועה הלאומית היוונית. המטרה לכיוון ההשפעה המוחלטת בקרב הקפריסאים הטורקים, ה- TMT ניהל מסע טרור רצחני נגד אזרחיהם המשותפים באיגודים המקצועיים, המוסדות הגדולים שבהם חברי שתי הקהילות שיתפו פעולה למען מטרות חברתיות ופוליטיות משותפות. הנהגת ה- TMT ביקשה אפוא סכסוך עם היוונים כאסטרטגיה לחלוקה.

בשנת 1958, בעקבות התפרצות העימותים הבין-קהילתיים והצעת תוכנית החלוקה על ידי ממשלת בריטניה, קיבלה התנועה הלאומית היוונית, בראשות הארכיבישוף מקריוס, פיתרון של עצמאות מוגבלת אשר הנחות היסוד שלה פותחו בציריך על ידי ממשלות יוון ו טורקיה.

החוקה בפרט סיווגה אזרחים כיוונים או טורקים. התפקידים שנבחרו מולאו בבחירות נפרדות. בכל עיר הוקמו עיריות נפרדות והיו אמורות להתקיים בחירות נפרדות לכל התפקידים הציבוריים שנבחרו. תפקידים שמולאו על ידי מינוי וקידום, כמו שירות המדינה והמשטרה, היו אמורים להיות משותפים בין היוונים והטורקים ביחס של 70 עד 30. בצבא יחס זה עלה ל -60 עד 40. הנשיא מונה ליווני ולסגן. הנשיא טורקי, כל אחד מהם נבחר על ידי הקהילה שלהם. הקהילה הקפריסאית הטורקית נהנתה גם מווטו הן ברשות המבצעת והן ברשות החקיקה של הממשלה. סגן נשיא טורקיה יכול לחסום את החלטות הנשיא ואילו בבית הנבחרים חקיקה פיסקלית, עירונית ובחירות מחייבת רובים נפרדים.

ההנהגה הקפריסאית הטורקית עשתה שימוש מלא בזכויותיהם החוקתיות כדי לחסום את החלטות הממשלה ולהפוך את הממשל של הרפובליקה הצעירה לקשה ולא יעילה. מניעיהם הנסתרים הוצגו בשני מסמכים סודיים ביותר שנמצאו בדצמבר 1963 בלשכתו של ניאזי פלומר, אחד משלושת השרים הטורקים בממשלה. מסמכים אלה, המכסים את התקופה שבין אוקטובר 1959 לאוקטובר 1963 הסבירו בפירוט רב את מדיניותה של ההנהגה הקפריסאית הטורקית, מדיניות בה הסכמי 1959 היו שלב ביניים לחלוקה. (העתקים של שני המסמכים צורפו כנספחים 8 ו- 9 בתזכיר שהגיש שר החוץ של הרפובליקה של קפריסין לוועדת החוץ של בית הנבחרים ב- 27 בפברואר 1987).

בשנת 1963, לאחר שחברי בית הנבחרים הטורקיים דחו את התקציב, החליט הנשיא מקריוס להגיש לסגן נשיא קפריסין הטורקית לבדיקה, הצעות לתיקון חוקתי. על אף העובדה שהצעותיו נועדו להסיר גורמים מסוימים לחיכוך בין שתי הקהילות ולמכשולים לתפקוד חלק ופיתוח של המדינה, ממשלת אנקרה התנגדה באופן מוחלט לתיקונים, עוד לפני שקיבלו את דעתם של הקפריסאים הטורקים. ההנהגה הקפריסאית הטורקית הלכה בעקבותיה. בדצמבר 1963 המתיחות עלתה כשמכוניות משטרה ששימשו שוטרים קפריסאים טורקיים החשודים בעסקת חלוקת נשק סירבו להגיש פיקוח ממשלתי.

בדצמבר 1963 פרצו עימותים מזוינים בקפריסין מייד ההנהגה הקפריסאית הטורקית קראה בגלוי לחלוקה, שוטרים טורקים ועובדי מדינה נסוגו מתפקידיהם בהמוניהם ואנקרה איימה לפלוש. מול איום חמור מאוד על קיומה של הרפובליקה הממשלה ניסתה להכיל את המרד אך לא יכלה לעשות מעט כדי למנוע מאזרחים חמושים משני הצדדים לקחת חלק בעימותים. המקרים שבהם אי סדרים אלה לא הצליחו להבחין בין לוחמים ובין שאינם לוחמים נגעו בסכסוך באלימות עדתית ובאובדן נפשות חפות מפשע בשתי הקהילות.

אירועים טרגיים אך מבודדים אלה נוצלו על ידי המנהיגים הלאומיים הקפריסאים הטורקיים בתעמולה שלהם ששתי הקהילות לא יכולות לחיות יחד, למרות העובדה שהנהגה זו נשאה באחריות כבדה למצב הפוליטי. מספר רב של קפריסאים טורקים נסוגו למובלעות, בין היתר כתוצאה מהפעולות האיבה שהתרחשו, אך בעיקר בשל מאמציה של הנהגתם הלאומנית לאכוף חלוקה דה-פקטו של האי. בכך פנתה ההנהגה הלאומית הקפריסאית הלאומית נגד חברי קהילתם שעמדו לשיתוף פעולה בין שתי הקהילות.

עוד לפני משבר חג המולד 1963, באפריל 1962, הוצמדו שני העורכים של "Chumhuriet", עיתון בשפה הטורקית הדוגלת בשיתוף פעולה בין שתי הקהילות, בנסיבות המפנות אצבע לעבר ה- TMT. באפריל 1965, קפריסאי טורקי בולט נוסף, האחראי על החלק הטורקי של האיגודים המקצועיים הדו-קהילתיים, ארב ונרצח על ידי ה- TMT. מדיניות זו של הפחדה רצחנית נגד תומכי שיתוף פעולה בין-קהילתי נמשכה לאורך שנות העצמאות.

דפוס הקמת המובלעות לא עקב בהכרח אחר התפלגות האוכלוסייה הטורקית. הטורקים ניסו, בהצלחה מסויימת, לכבוש עמדות אסטרטגיות, כמו מובלעת קוקינה בחוף הצפוני, דרכה הועברו אנשי צבא וחומרה לאי מטורקיה, וטירת סנט הילריון מימי הביניים, בפיקוד על הכביש המקשר בין הבירה. לעיירת החוף קירניה. המובלעת הגדולה ביותר הוקמה על ידי המחוז הצבאי הטורקי, שבניגוד גלוי לחוזה הערבות נטש את מחנהם והתבסס מצפון לבירה ובכך חתך את הדרך בין ניקוסיה לקירניה. עבור טורקיה, לכן המובלעות הללו היו בעיקר ראשי גשר להקלה על הפלישה המתוכננת. ואכן, כאשר באוגוסט 1964 הממשלה ניסתה להכיל את ראש הגשר של קוקינה, חיל האוויר של טורקיה הפציץ את המשמר הלאומי ואת הכפרים היוונים הסמוכים בנפלם ואיים לפלוש.

המטרה העיקרית הנוספת ששימשו את המובלעות הייתה ההפרדה הפוליטית והפיזית של שתי הקהילות. למרות טענותיה של ההנהגה הטורקית כי הם מונעים מדאגה לקהילתם, מדיניות ההפרדה הכפויה יצרה מצוקה כלכלית וחברתית לא מבוטלת עבור המוני הקפריסאים הטורקים. עובדה זו צוינה בדיווחי מזכ"ל האו"ם על קפריסין:

"אכן, מכיוון שההנהגה הקפריסאית הטורקית מחויבת להפרדה פיזית וגיאוגרפית של הקהילות כמטרה פוליטית, אין זה עשוי לעודד פעילויות של קפריסין טורקיות העלולות להתפרש כהוכחת היתרונות של מדיניות חלופית. התוצאה הייתה מדיניות מכוונת לכאורה של הפרדה עצמית של הקפריסאים הטורקים (S / 6426, דו"ח מיום 10.6.1965, עמ '271) ".

הקולות לשלום ולפיוס עם הקפריסאים היוונים הושתקו. בסוף 1973 נאלץ בסופו של דבר מנהיג המפלגה הרפובליקנית, איכן ברברוגלו, שהחליט להתמודד נגד ראוף דנקטס בבחירות, לעמוד בעקבות לחץ השגריר הטורקי וה- TMT.

טורקיה מצאה את התואנה להטיל את תוכניות החלוקה שלה נגד קפריסין בעקבות ההפיכה ב -15 ביולי 1974, שבוצעה נגד ממשלתו הנבחרת של הנשיא מקריוס על ידי החונטה הצבאית באתונה. ב -20 ביולי, כשטען כי פעל על פי סעיף 4 לחוזה הערבות, הכוחות הצבאיים הטורקים ערכו פלישה בקנה מידה מלא לקפריסין. אף כי הפלישה מפרה את כל כללי החוקיות הבינלאומית, כולל אמנת האו"ם, טורקיה המשיכה לכבוש את החלק הצפוני של האי ולרוקן אותו מתושביה היוונים. בסוף השנה שלאחר מכן גם רוב הקפריסאים הטורקים שחיו באזורים שנותרו בשליטת הרפובליקה עשו את דרכם לחלק של קפריסין שנכבשה על ידי הצבא הטורקי. לפיכך, אוכפה המדיניות שנקטה אנקרה עשרים שנה קודם לכן, של חלוקה וגירוש אוכלוסייה בכוח. העלות האנושית הייתה עצומה. אלפי קפריסאים יוונים נהרגו או הושחתו כתוצאה מפעולות הצבא הטורקי הפולש. יתר על כן, עד היום לא ידוע על גורלם של כ 1500 איש והם עדיין נעדרים. 1493 מתיקים אלה הוגשו לחקירה בוועדה לאנשים נעדרים, הפועלת בחסות האומות המאוחדות. 35.83% משטח הרפובליקה של קפריסין, המהווים 70% מהפוטנציאל הכלכלי נתון לכיבוש הצבא הטורקי. שליש מהקפריסאים היוונים הפכו לפליטים בארצם ומונעים עד היום את חזרתם לבתיהם על ידי רשויות הכיבוש הטורקי. במאמץ לשנות את המבנה הדמוגרפי של המדינה אנקרה הביאה לקפריסין 114,000 מתיישבים מאנטוליה הטורקית. לאור ההגירה ההמונית של קפריסין טורקית מהאזור הכבוש, מספרם הכולל של הכוחות והמתיישבים הטורקיים גדול יותר מזה של הקפריסאים הטורקים שנותרו.

האו"ם דרש בכמה החלטות של האסיפה הכללית ומועצת הביטחון לכבד את עצמאותם, אחדותם ושלמותם הטריטוריאלית של קפריסין, החזרת פליטים לבתיהם והוצאת כוחות זרים מהאי. כל ההחלטות הללו זכו להתעלמות עקבית על ידי טורקיה וההנהגה הקפריסאית הטורקית. הבסיס לפתרון בעיית קפריסין נקבע בשני הסכמים ברמה גבוהה. שני ההסכמים, הראשון, בין הנשיא מקריוס למנהיג הקפריסאי הטורקי מר דנקטאס, בפברואר 1977 והשני, בין הנשיא קיפריאנו למר דנקטס במאי 1979, הושלמו בחסות מזכ"ל האו"ם וקבעו פתרון לבעיה בהתאם להחלטות האו"ם.

העדויות הבולטות ביותר לחוסר נכונותו של הצד הטורקי לפעול למען פיתרון בקנה אחד עם משטרת האו"ם ניתנו ב- 15 בנובמבר 1983 כאשר, על מנת לאחד את אחיזתם באזור הכבוש, הכריזה הנהגת קפריסין הטורקית באופן חד צדדי על אותו אזור כמדינה עצמאית בשם "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". למרות העובדה כי מעשה זה גונה על ידי האו"ם וששום מדינה פרט לטורקיה לא הכירה בגוף המפריש הבלתי חוקי הזה, המצב נמשך.

אף כי מאז 1977 התקיימו כמה סבבי שיחות בחסות האו"ם, הם לא הביאו לתוצאה, בהתחשב בכך שהצד הטורקי מסרב לעמוד בהחלטות האו"ם. בינואר 1989 הגישה ממשלת קפריסין "הצעות מתאר להקמת רפובליקה פדרלית ופתרון בעיית קפריסין", שהיו בהתאם להחלטות האו"ם על קפריסין ולשתי ההסכמות הגבוהות. הפגנה נוספת של נכונות הממשלה לפעול למען פיתרון צודק של הנושא ניתנה על ידי הצעות הנשיא קלרידס מ- 17 בדצמבר 1993, לפיהן הרפובליקה הייתה מוכנה לפרק את המשמר הלאומי ולהעביר את כל כלי הנשק למשמורת כוח שמירת השלום של האו"ם בקפריסין.

הצד הטורקי מתעלם ללא הרף מדעה בינלאומית על קפריסין ומתעקש לנקוט במדיניות של לגיטימציה לסטטוס קוו שהטיל באמצעות כוח צבאי ואשר הקהילה הבינלאומית רואה כבלתי מקובלת. בכך הצד הטורקי ממשיך להפר את זכויות האדם של קפריסאים ובכך התנגד נגד שיפוט ודעה המגיעים מהמוסדות הבינלאומיים הסמכותיים ביותר. מקרה חשוב, Loizidou נגד טורקיה, נשפט בבית הדין האירופי לזכויות אדם. בשני פסקי דין רצופים, בית המשפט מצא את טורקיה אשמה בכך שמנעה מגברת לואיזידו גישה לנכסיה בקירניה הכבושה והורה על תשלום פיצויים. אותו בית משפט, בפסק דין שנערך ביום 10 במאי 2001, בבקשה הבין-מדינתית הרביעית של קפריסין נגד טורקיה, מצא את טורקיה אשמה בהפרות מסיביות של זכויות אדם בחלק הכבוש של קפריסין.

פעולותיה של טורקיה גונו על ידי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד, החלטות האסיפה הכללית של האו"ם, החלטות בית משפט בינלאומיות והחלטות ארגונים בינלאומיים ואזורים גדולים אחרים. אך מרבית ההחלטות וההחלטות הללו נותרות ללא יישום. כתוצאה מכך נותרה הרפובליקה של קפריסין מפולגת וכבושה בכוח.

הממשלה ותושבי קפריסין נותרים מחויבים להסדר בר-קיימא שיאפשר איחוד אמיתי, שליו ובטוח של ארצם. בהתאם לתפישה זו, ממשלת קפריסין פעלה באופן שיטתי ליצירת התנאים הדרושים למשא ומתן מהותי ובונה בחסות האו"ם, אשר בתורו יוביל להסדר מוסכם, פונקציונאלי ומתמשך לבעיית קפריסין.

ב -8 ביולי 2006 חתמו נשיא הרפובליקה של קפריסין, מר טאסוס פפאדופולוס ומנהיג הקהילה הקפריסאית הטורקית מהמט עלי טלאט, על הסכם בנושא "מערך עקרונות". הם אישרו את מחויבותם לאחד מחדש את קפריסין על בסיס הפדרציה הדו-קהילתית דו-אזורית והסכימה על נהלים להכנת הקרקע למשא ומתן מקיף לשם כך. יישום הסכם זה התערער בגלל חוסר השקיפות של הצד הטורקי.

על מנת לקדם את התהליך, ה.ה. נשיא הרפובליקה של קפריסין, מר דמטריס כריסטופיאס, ביקש, מיד לאחר השבעתו ב- 28 בפברואר 2008, להיפגש עם המנהיג הקפריסאי הטורקי במאמץ נוסף להשיג פריצת דרך ולהניע תהליך שיביא משא ומתן ישיר בין שתי הקהילות.

בפגישתם הראשונה, ב- 21 במרץ 2008, החליטו הנשיא כריסטופיאס ומר טלט להמשיך בהקמתן של מספר קבוצות עבודה וועדות טכניות, ואת סדר יומם בהתאמה. הם גם החליטו להיפגש בעוד שלושה חודשים כדי להעריך את עבודת קבוצות העבודה והוועדות הטכניות, במטרה להתחיל במשא ומתן מלא בחסות מזכ"ל האו"ם. בנוסף, הם הסכימו על פתיחת מעבר רחוב לדרה, שהתקיים לבסוף ב -3 באפריל 2008.

ב- 23 במאי 2008, הנשיא כריסטופיאס ומר טלאט פרסמו הצהרה משותפת שבה שני המנהיגים "אישרו מחדש את מחויבותם לפדרציה דו-אזורית, דו-קהילתית עם שוויון פוליטי, כהגדרתם בהחלטות מועצת הביטחון הרלוונטיות. לשותפות זו תהיה ממשלה פדרלית עם אישיות בינלאומית אחת ... ".

ב- 25 ביולי 2008 סקרו הנשיא כריסטופיאס ומנהיג קפריסין טורקיה טלאט את עבודת הוועדות הטכניות וקבוצות העבודה. בהתבסס על ההתקדמות שהושגה, וכן על בירור בסיס הפיתרון שהושג במהלך פגישותיהם, הם החליטו "לפתוח במשא ומתן מן המניין ב -3 בספטמבר 2008, תחת משרדיו הטובים של מזכ"ל האו"ם".

מאז תחילת המשא ומתן המלא התקיימו מספר סבבי שיחות בין הנשיא כריסטופיאס למר טלט, כמו גם מספר ישיבות של קבוצות העבודה והוועדות הטכניות. במהלך השיחות הושגה הבנה משותפת כלשהי לגבי היבטים מסוימים של הפתרון; עם זאת, נותרו הבדלים חשובים, בשל העמדה הפרובוקטיבית והבלתי קונסטרוקטיבית של הצד הטורקי וחוסר נכונותו להתחייב בכנות לפיתרון צודק וקיים לבעיית קפריסין.

חילופי ההנהגה בקהילה הקפריסאית הטורקית, עם "בחירתו" של מר דרביס אירוגלו באפריל 2010, מטילים ספק נוסף במשא ומתן. נזכר בעמדותיו הארוכות של מר ארוגלו בבעיית קפריסין, "בחירתו" יוצרת דאגות סבירות באשר לסיכויים לפתור את הבעיה. הפגישה הראשונה בין הנשיא כריסטופיאס למר ארוגלו התקיימה ב- 26 במאי 2010.

המשא ומתן נמשך עד עצם היום הזה וממשלת הרפובליקה של קפריסין נותרה מחויבת לחפש פיתרון מקובל הדדית לבעיית קפריסין, אשר יועיל לקפריסינים היוונים והטורקים כאחד. בינתיים הממשלה ממשיכה להפעיל יוזמות לקידום אמון ושילוב כלכלי בין שתי הקהילות

6Shoshy Gefen ו5 נוספים

6 תגובות

לייק

תגובה

שתף