קפריסין, היסטוריה, המצור על פמגוסטה העיר שנשלטה בידי הוונציאניים ונפלה לידי העות'מאנים באוגוסט 1571 לאחר מצור של שנה.
Ottoman–Venetian war, The Battle and Siege Of Famagusta
ב- 15 בספטמבר 1570 הופיעו הפרשים הטורקיים לפני המעוז הוונצייאני האחרון בקפריסין, העיר פמגוסטה.
כבר בשלב זה, החללים הוונציאניים (כולל האוכלוסייה המקומית) נאמדו על ידי בני דורם ב -56,000 הרוגים או כאלו שנפלו בשבי.
המגינים הוונציאניים של פמגוסטה מנו כ -8,500 איש עם 90 תותחי ארטילריה בפיקוד על ידי מרקו אנטוניו ברגאדין.
הם החזיקו מעמד במשך 11 חודשים נגד כוח שיעמוד מולם עם יותר מ -200,000 איש, עם 145 תותחים.
מטרת המגינים היתה לספק את הזמן הדרוש לאפיפיור כדי לחבר ליגה אנטי עות'מאנית מהמדינות האירופיות הנוצריות.
אטוניו ברגאדין הוביל את ההגנה על פמגוסטה יחד עם לורנצו טיפולו, קפטן פאפוס, והגנרל אסטורה בגליוני ("המושל" האחרון של קפריסין הוונציאנית).
הכוחות העות'מאניים שמרו על לחץ במשך אחד עשר חודשים, בעוד התותחנים שלהם הולמים ללא הרף במעוזי העיר.
על פי דברי הכרוניקאים הוונציאניים, כ -6,000 חיילי חיל מצב עמדו מול -250,000 טורקים עם 1,500 תותחים, בגיבוי של כ -150 ספינות שאכפו מצור ימי כדי למנוע את התגבורת.
חיל המצב הנצור של פמגוסטה ניהל מאבק הרואי שנמשך הרבה מעבר להנחות האופטימיות ביותר, נגד מספרי אויב עדיפים בהרבה וללא שום תקווה לעזרת המולדת.
יתר על כן, הטורקים השתמשו בטקטיקות חדשות. כל חגורת הקירות המקיפה את העיר והמישור החיצוני התמלאה באדמה עד לראש הביצורים.
בינתיים נחפרו מספר מנהרות לעבר ומתחת לחומות העיר כדי לערער ולפרוץ אותן.
ביולי 1571 הטורקים פרצו בסופו של דבר את הביצורים וכוחותיהם פרצו למצודה, ונהדפו במחיר של הפסדים כבדים.
מרגע שהתחמושת נגמרה, ובלי שום סימן להקלה מוונציה, ב -1 באוגוסט, ביקש ברגאדין פגישה כדי לסכם תנאי כניעה.
כרוניסטים של וונצייאנים טוענים כי הטורקים איבדו כ -52,000 איש בחמש תקיפות גדולות, כולל בנו הראשון של המפקד הטורקי, ללה קרא מוסטפא פאשה.
חיל המצב הוונציאני איבד כמעט 8,000 חיילים והופחת לתשע מאות חיילים בלבד, רבים מהם פצועים ומורעבים (כמו האזרחים המקומיים שבחודש האחרון התחננו בפני ברגאדין להיכנע).
המגנים האחרונים של פמגוסטה סיכמו עם העות'מאנים לפני כניסה לעיר בכוח, שכן חוקי המלחמה המסורתיים אפשרו משא ומתן לפני שההגנות על העיר נפלו,
ואילו לאחר נפילת העיר, כל החיים והרכוש בעיר חוסלו.
המפקד העות'מאני הסכים בנדיבות כי בתמורה לכניעת העיר, כל המערביים בעיר יוכלו לצאת תחת דגלם ולהבטיח מעבר בטוח לכרתים; יוונים יכלו לעזוב מיד, או לחכות שנתיים כדי להחליט אם להישאר בפמגוסטה תחת השלטון העות'מאני, או לעזוב את העיר לכל יעד שיבחרו.
בשלושת הימים הבאים, הפינוי התנהל בצורה חלקה. ואז, בטקס הכניעה ב -5 באוגוסט בו הציע ברגאדין את העיר שהתפנתה למוסטפא, החל הגנרל העות'מאני, לאחר שקיבל אותו בתחילה באדיבות, להתנהג בצורה לא יציבה, והאשים אותו ברצח אסירים טורקים והסתרת אמצעי לחימה.
ברגאדין הכחיש זאת, וכנראה אמר למוסטפא שהוא מנסה למצוא תירוץ לנקום מכיוון שמאות בודדות של חיילים וונצחיאנים הצליחו להתנגד במשך חודשים רבים ל -250,000 חייליו העות'מאניים.
לפתע מוסטפא הניף סכין וחתך את אוזנו הימנית של בראגאדין ואז הורה לשומריו לכרות את האוזן השנייה ואת אפו.
מוסטפא אף הורה להרוג את המושל אסטורה בגליוני, שהתלונן כי העות'מאנים אינם מכבדים את הסכם הכניעה.
נודע למוסטפא כי ברגאדין הפר קודם לכן הבטחה למעבר בטוח לשיירה קטנה של עולי רגל מוסלמים ןרצח אותם למרות שהבטיח את ביטחונם.
בעקבות ביטול המו''מ נעשה טבח של כל הנוצרים שעדיין נותרו בעיר, והתעללו בברגדין עצמו.
לאחר שהושאר בכלא במשך שבועיים, כשפצעיו המוקדמים עדיין פעורים, הוא נגרר סביב החומות עם שקי אדמה ואבן על גבו לאחר מכן, כשהוא קשור לכיסא, הוא הונף לסיפון האחורי של ספינת ספינת הנושאת הדגל טורקית ונחשף לעיני כל. לבסוף הוא נלקח למקום ההוצאה להורג בכיכר המרכזית, נקשר עירום לעמוד, והוצא להורג בעת שברגדין התפלל וקרא לישו.
גופתו של ברגדין הוצגה ברכיבה על שור בתהלוכה מלגלגת לאורך רחובות פמגוסטה.
יחד עם ראשהם הכרותים של הגנרל אליוויס מרטיננגו, ג'יאננטוניו קווריני וקסטלן אנדראה ברגאדין הונפו על דגל התורן של המטה האישי של המפקד העות'מאני, אמיר אל-בהאר מוסטפא פאשה, שהובאו לקונסטנטינופול כמתנה לסולטאן סלים השני.
תהילתו של ברגאדין נשענת על ההתנגדות שעשה כנגד הכוחות הנצורים העליונים. מנקודת מבט צבאית, ההתמדה של חיל המצב הנצור הצריכה מאמץ מאסיבי של הטורקים העות'מאניים, שהיו מחויבים כל כך הרבה שהם לא הצליחו להתפרס מחדש בזמן שהליגה הקדושה בנתה את הצי שנצח מאוחר יותר כנגד הכוח המוסלמי בקרב לפנטו.
זו הייתה מורשתם של ברגאדין לנצרות, כפי שכתב תיאודור מומסן.
היסטוריונים עד היום מתווכחים בדיוק מדוע ונציה לא שלחה עזרה לברגאדין מכרתים.
נטען כי חלק מהוונציאנים חשבו להשתמש בשימוש טוב יותר בנכסים הצבאיים שלהם בעימות הקרוב, שכבר נראה באופק, שהגיע לשיאו בקרב לפנטו.
כאשר הידיעה על מותו של ברגאדין הגיעה לוונציה, הוא נחשב ל"שהיד "וסיפורו מגלם חיילים ונציאנים בצי הליגה הקדושה.
הימאים הוונציאניים המשיכו להילחם בקנאות גדולה יותר מכל אחד מהלוחמים האחרים בקרב המכריע בלפנטו, שם הצי עות'מאני נמחץ על ידי הכוח המשולב של רוב דרום אירופה.
אף על פי כן, העות'מאנים לא איבדו שטח, זכו בניצחונות ימיים רבים בעקבות לפנטו, והרחיבו את השפעתם בים התיכון במשך מאות שנים.
